הספד שאול על אחיו דוד

דברי הספד של שאול על אחיו הרב יוסף-דוד אבי נעם בן ר' יעקב ודבורה יהודה

השיב נשמתו לבוראה בערב שבת פ' "בא"

הובא למנוחת עולמים ביום ראשון ה' בשבט תשע"ח בבית העלמין הצבאי בצפת

אחי הגדול, אחי רחימאי דוד,

אנו מלווים אותך למנוחת עולמים, כאן בבית העלמין הצבאי בצפת, סמוך ונראה אל מול קברו של בנך הקדוש נעם, כשבמורד ההר, בתפר שבין בית העלמין הישן לחדש, טמונה אמנו היקרה והאהובה , סבתא דבורה, וקרוב יותר אלינו, ממש למרגלות הגבעה עליה אנו עומדים, בדרך לקברות עולי הגרדום, מקום קבורתה של אם אמנו, סבתא ליפשה הטובה והחכמה שכל כך השפיעה עלינו ואותה אהבנו.

על מצבתה חקוקים שלושה שמות:

הרבנית ליפשה שחור

בת הר"ר שאול קוסובסקי-שחור

אשת הרב יוסף-דוד שחור

את סבנו הרב יוסף-דוד, על שמו אתה נקרא, לא זכינו להכיר, הוא נפטר בדמי ימיו כשאמנו דבורה היתה בת חמש. מסבתא ליפשה למדנו אודותיו. הם היו בני דודים נכדי אחות הנצי"ב מוואלוז'ין, ראש הישיבה הרב נפתלי צבי יהודה ברלין. הנצי"ב היה השדכן שלהם. סבא יוסף-דוד היה תלמיד מובהק של הנצי"ב שקרא לו בחיבה יתירה: ר' דווידל.

והנה עומד אני, שאול הקטן (שאולקה כפי שסבתא ליפשה היתה קוראת לי) הקרוי על שם סבא רבא שלנו, בלב מורתח, מול מיטתך המונחת לפני בנוכחות קהל רב, אחי הגדול, יקירי ר' דוד, לומר עליך דברי הספד.

מספרת הגמרא (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, כה: ומסכת מגילה, ו.) :

כי נח נפשיה דרבי זירא פתח עליה ההוא ספדנא::

ארץ שנער הרה וילדה

ארץ צבי גידלה שעשועיה,

אוי נא לה, אמרה רקת,

כי אבדה כלי חמדתה.

כאשר נפטר רבי זירא (או: ר' זעירא) מחשובי האמוראים חכמי התלמוד שנולד בבבל ולמד בישיבות בבל, סורא ופומפדיתא, אך נפשו השתוקקה לעלות לארץ ישראל וללמוד תורה וללמדה בארץ ישראל, ואכן עשה זאת בניגוד לדעת רבו, רב יהודה, ובמסירות נפש עילאית עלה ארצה והצטרף לחבורת אמוראי ארץ ישראל.

וזה פירוש ההספד שספד הספדן עלום השם את רבי זירא:

ארץ שנער - היא בבל, מקום הורתו ולידתו של ר' זירא,

ארץ הצבי היא ארץ ישראל ארץ חמדה זכתה לגדל את נטע השעשועים המיוחד הזה. אוי נא לה אמרה טבריה (רקת – זו טבריה מרכז התורה והחיים של אמוראי ארץ ישראל), על אבדן כלי חמדתה, שהוא ר' זירא.

ראויים הדברים להיאמר גם על אחינו דוד, ש"ארץ שנער" לגביו היא ארצות הברית של אמריקה.

בארצות הברית נולדת

אך ארץ ישראל היא ארץ אהבתך ומאווייך, מקור חיותך ושעשועיך.

אוי נא לה אמרה צפת

שאיבדה אחד מגדולי בניה, אוהביה ומטפחיה.

נציין שאצל שושנה שתיבדל לחיים טובים ארוכים וארוכים (בכף דגושה ובכף רפא), הרעייה המסורה עד אין קץ, האוהבת והאהובה, התהליך היה מנוגד: נולדת, שושנה יקירתנו, בעיה"ק ירושלים ובהיותך תינוקת ירדת יחד עם הורייך המופלאים לארה"ב. ירידה צורך עלייה! ולמרות הניגוד הזה נוצרה ההשלמה . ההשגחה האלוקית מפגישה ומאחדת אתכם למרות "כיווני התנועה המנוגדים", להקים בית נאמן בישראל, שבט, העולה ארצה לבנות ולהיבנות בה.

הכיצד?

והרי התשובה:

סיפור רבי זירא כפי שתיאר הספדן מתרחש אצל דוד יהודה שלוש פעמים בנסיבות של נס ופלא. ירידה צורך עלייה ושוב ירידה צורך עלייה ופעם שלישית ירידה צורך עלייה, ובפעם הזאת – עלייה של קבע.

הפעם הראשונה:

ההורים שלנו, עם שלושת ילדיהם הראשונים, צילה-צוראל, צבי-אריה זכרונם לברכה, ותיבדל לחיים נחמה, בהיותם תינוקות, בהמלצת מרא דארעא דישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק זכר צדיק וקדוש לברכה, ובברכתו, יורדים זמנית לאמריקה להכין את התשתית הפיננסית לצורך מימוש התכנית להקים את תבניות המשכן והמקדש. שם נולד הילד הרביעי, יוסף-דוד.

וכך מתארת אמנו מורתנו, סבתא דבורה עליה השלום, בזיכרונותיה:

"... ואז התחילה תקופת חיים מאושרת לכולנו. בקיץ יצאנו לנווה-קיץ; שם בילה מר ישראל רוקח הזקן (תעשיין יהודי עשיר ונדיב שהיה הפטרון שמימן את עבודת המחקר ובניית התבניות של המשכן והמקדש) את הקיץ והוא רצה שאבא יהיה אתו כל הזמן; כמובן שנהנינו מאוד. ושם נולד דוד, בלונג ביץ', ניו יורק, בי"ט באלול תרצ"א (1931). בזמן לידתו של דוד היה רופא פרטי, וגם אחות פרטית, ואבא (סבא יעקב) היה נוכח כל הזמן, עד צאתו לאויר העולם, תינוק בריא שהביא עמו אור ושמחה.

עמדנו בפני החלטה: האם להמשיך ולחיות חיים שקטים וקלים בגולת אמריקה, ולתת לחלום לחכות, או לחזור לארץ מיד, להגשים את החלום הגדול של אבא לבנות את תבניות המשכן והמקדש, ולחיות חיים קשים. אינני רוצה לחשוב מה הייתי מחליטה בהווה, אילו היו מעמידים בפניי כרגע את הברירה הזאת. אבל אז הייתי יותר אידיאליסטית. דברים אחדים פעלו בשיקולי:

1. מוטב שאבא יגשים חלומו מיד; מי יודע מה יוליד הזמן.

2. הילדים מגיעים לגיל חינוך, המקום לכך הוא ארץ-ישראל ולא אמריקה.

3. חיים קשים עבורי – מהם לא פחדתי, אני רגילה להם, העיקר שהילדים יגדלו ויוכלו לחיות חיים יהודיים נורמליים.

והחלטתי!

בשנת 1932 אנו חוזרים לירושלים ..."

(עד כאן הקטע מזיכרונותיה של אמא נ"ע)

זו הייתה "עליית ר' זירא" הראשונה של דוד שלנו, כתינוק.

הפעם השנייה:

אקדים ואספר סיפור נוסף מסיפורי אמא – סבתא דבורה:

נולדתי בחול המועד פסח, תרצ"ז (1937), בביה"ח "ביקור-חולים" בירושלים; כאשר חזרה אמא יחד אתי, הרך הנולד, הביתה (היה רק צורך לחצות את רחוב יפו לביתנו בשכונת "אבן ישראל"), והשמחה הייתה רבה, "התגרה" האח הגדול בדוד ואמר לו: אתה רואה, כולנו פה "תוצרת הארץ" ורק אתה "תוצרת חוץ"! דוד שעדיין לא מלאו לו שש, נעלב, אך לא נשאר חייב, אחרי כמה שניות של מחשבה השיב: אבל אני "עבודה עברית"! [סבתא דבורה כל כך נהנתה כשסיפרה זאת.]

דוד גדל להיות נער יפה תואר (השם מחייב: גם יוסף וגם דוד!) אמיץ, ברוך כישרונות שכליים טכניים ואמנותיים, ידי זהב ולב רגיש. ומעל לכל אוהב ארץ ישראל ומוכן להקריב עצמו למען חירות עמו וארצו.

באותו זמן אנו גרים בחדרה, שם שימש אבא ע"ה כמהנדס העירוני. דוד הולך ללמוד בישיבת בני-עקיבא בכפר הרואה הסמוך. ראש הישיבה, הרב משה צבי נריה זצ"ל אוהב אותו אהבת נפש, אבל ראשו ולבו של דוד לא נתונים כל כך ללימודים, אלא למאבק הלאומי. הבחור בן הארבע עשרה מתגייס ללח"י – לוחמי חירות ישראל, לגרש את הבריטים - השולט הזר, ויחד עם זה הוא מצטרף ל"קלוב התעופה בארץ ישראל", ארגון צעירים שמטרתו להקים את חיל האוויר של מדינת ישראל לכשתקום, במסווה של מועדון. מועדון זה היה סניף של ההגנה, לח"י וההגנה לא מסתדרים ביחד, אבל לדוד זה לא מפריע. הוא פעיל מאוד בשני הארגונים ואין אחד יודע על חברו.

אציין, כי אני, אחיו הקטן בן השמונה של דוד, הכרוך אחרי אחיו הגדול בהערצה, נטלתי חלק "פיצפון" בפעילותו של דוד.

באחת הפעולות שלו בלח"י נפצע דוד קשה בזרועו, החברים הביאו את הפצוע לישיבה בכפר הרואה. הרב נריה שראה את חומרת המצב ואבדן הדם המסכן את חייו אמר שחייבים להביאו לטיפול רפואי מקצועי, אבל החברים חששו: יעלו עליהם והפעולה תיחשף. מה עשה הרב נריה? לקח מאחד החברים "נאבוט" שהשתמשו בו לאימוני "קפאפ" (קרב פנים אל פנים) וניפץ בעזרתו את קיר הזכוכית הענק שחצץ בין המבואה לבין בית המדרש, ואמר: נגיד שהחברה שיחקו בכדור וזה ניפץ את הזכוכית ומזה נפצע הבחור. מיד לקחו את דוד לטיפול, הרופא ראה מיד שהפציעה היא לא מזכוכית, אך רשם בדו"ח: "נפצע מזכוכית בעת משחק".

כשהיה כבן שש-עשרה, והתקופה היא תקופת ה"סזון", הלכתי ברחוב בחדרה, "תופס" אותי בחור, מאנשי ההגנה, באיזו קרן רחוב, ואומר לי: "ילד, אתה אחיו של הטרוריסט , נכון? אז תמסור לאחיך שהוא 'על הכוונת', ושיזהר"! רצתי הביתה וסיפרתי להורים. "אכן נודע הדבר" – אמרו בדאגה.

ההורים מחליטים שצריך להציל את חייו של בנם ולהבריחו מן הארץ, למרות התנגדותו של דוד שהתעקש להישאר ולהמשיך במלחמתו. באותם הימים התכונן הרב מאיר ברלין (לימים: בר-אילן), בן זקוניו של הנצי"ב מוואלוז'ין, מראשי הציונות הדתית בארץ, שהיה קרוב משפחה שלנו, לצאת בשליחות לאמריקה, הוא הסכים לקבל חסות על הנער שכיליד ארה"ב נחשב כאזרח ארה"ב, ולקחתו עמו "להשיבו אל משפחתו" , כביכול ,באמריקה.

וכך כתבה אמנו בזיכרונותיה:

"אך כמה הייתה לי קשה הפרידה ממנו בגיל כה רך, אבל ידענו שבזה אנו מצילים את חייו ..."

הנער הלוחם דוד יורד בניגוד לרצונו, אפשר לומר: בכפיה, שוב ל"ארץ שנער" אמריקה. השנה: תש"ז (1947) אם אינני טועה.

מתקבל ללימודים בישיבת רבנו חיים ברלין (על שם בנו בכורו של הנצי"ב, אחיו הגדול של הרב מאיר ברלין ), ראש הישיבה הוא הרב יצחק הוטנר זצ"ל, מחבר הספר "פחד יצחק" אשר קירב מאוד את דוד ואהב אותו. הרב הוטנר היה אדם גדול, בתורה, בחכמה ובמוסר. הוא זה אשר חיבר את השיר "בלבבי משכן אבנה" המיוסד על אחד מפיוטיו של רבי אלעזר אזכרי ממקובלי צפת, בעל ספר "חרדים", (גם הפיוט "ידיד נפש" הוא שלו):

"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,

ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו,

ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה,

ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה."

הרב הוטנר היה נוהג לשיר את שירו זה בלחן מיוחד ומרגש ברגעי "רעווא דרעווין", כגון סעודה שלישית וכיו"ב. נעם שלנו, הקדוש הי"ד זצ"ל, היה אוהב לשיר את השיר הזה.

יחד עם לימודיו בישיבה גם עבר קורס טיס (אזרחי) – חלום חייו, לקח קורסים בדרך להיות מהנדס אוירונאוטיקה לתועלת המדינה העומדת לקום, ושבינתיים קמה. ובמקביל למד בישיבת "נר ישראל" ובאוניברסיטת ג'ון הופקינס בבולטימור.

דוד משתוקק לחזור הביתה. המדינה קמה, הבריטים מבקשי נפשו עזבו את הארץ, אז מה הוא עוד עושה בנכר?! אלא שבאותה תקופה הכיר נערה יפהפיה ומיוחדת, בת טובים כליל המעלות, שנפשם נקשרה זה בזו וזו בזה. אתם בוודאי ניחשתם מי הנערה, בוודאי! שושנה ווכטפוגל! אם יכול היה לתפוס בידה ולהביאה עמו מיד לארץ ישראל – היה עושה זאת, אבל זה לא היה אפשר, והבחור נקרע. עד שהחליט ועשה מעשה, כרבי זירא שהשתמט מרבו רב יהודה ועלה, כך גם דוד, ירד לאניה ועלה לישראל, הביתה!

זו היתה "עליית ר' זירא השנייה של דוד, כבחור המשאיר מאחור את היקרה לו ועולה.

הפעם השלישית:

דוד עולה לארץ ישראל, מגיע לצפת שם גרנו מאז קום המדינה ושחרורה של צפת. אך אינו מוצא מרגוע לנפשו. הוא חורש את הארץ ממטולה ועד אילת, מקיים "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה" מתעסק בכל מיני עיסוקים אם בתחומי ההדרכה בענייני תעופה ואם בענייני אהבת ארץ ישראל. אהב לשוטט במרחבי הגליל ובערבות הנגב, ולבו קרוע מגעגועים לשושנתו. קיווה שהיא תבוא אליו במהרה אבל זה לא קרה. כשידע כי הגעגועים הם דו-סטריים והוא לא יכול היה יותר, עשה את ה"ירידה צורך עלייה" בפעם השלישית. והפעם – יביא את שושנה אתו לארץ ישראל.

דוד חוזר לארצות הברית, יוסף דוד הגבר נושא לאשה את העלמה שושנה אהובת נפשו המחזירה לו אהבה. יחד הם מקימים בית, משפחה למופת! עוסקים בחינוך יהודי-עברי לאהבת המולדת במקומות שונים ברחבי ארצות הברית, סאן-אנטוניו, טקסס; דנבר, קולורדו; אטלנטיק-סיטי, ניו-ג'רסי (וזכינו להיות שם ולהשתתף בברית המילה של נעם זצ"ל); קליבלנד, אוהיו; פרובידנס, רואד איילנד ו...גרייט נק, ניו יורק. וכל כך הרבה מקומות, למה? כדי לא להכות שורשים בגולה, מגמת פניהם – ציונה !

וכך, כחמש עשרה שנים לאחר ירידתו השלישית של דוד הוא מבצע, והפעם הזאת יחד עם רעייתו ועם ששת ילדיהם אשר נולדו בגולה, את "עליית ר' זירא" השלישית, לצמיתות, כמשפחה איתנה – שבט המכה שרשים בארץ ישראל! לא יסור שבט מיהודה !

משפחת דוד ושושנה מתאחדים עם ההורים ומשתקעים בצפת.

ועתה, בהטמיננו את דוד ברגבי אדמת צפת, נקונן את הקינה הזאת:

אוי נא לה, אמרה צפת, כי איבדה כלי חמדתה.

משל ממשלי שלמה (ל, יח-יט):

שְׁלֹשָׁ֣ה הֵ֭מָּה נִפְלְא֣וּ מִמֶּ֑נִּי וְ֝אַרְבָּעָ֗ה לֹ֣א יְדַעְתִּֽים:

דֶּ֤רֶךְ הַנֶּ֨שֶׁר בַּשָּׁמַיִם֘

דֶּ֥רֶךְ נָחָ֗שׁ עֲלֵ֫י צ֥וּר

דֶּֽרֶךְ־אֳנִיָּ֥ה בְלֶב־יָ֑ם

וְדֶ֖רֶךְ גֶּ֣בֶר בְּעַלְמָֽה:

תוך כדי הסקירה על שלוש הפעמים בה עשה דוד אחינו את מעשה רבי זירא ראינו עד כמה נפלאה היא דרך גבר בעלמה.

יחד עם זאת ראינו עד כמה נפלאו השלושה, או שלוש העליות של דוד: כתינוק, כבחור וכראש משפחה.

וְ֝אַרְבָּעָ֗ה לֹ֣א יְדַעְתִּֽים -

זו העלייה הרביעית, הסתלקות נשמתו של דוד לגנזי מרומים.

השיעור האחרון שלימדת אותנו, מורנו הרב יוסף-דוד, אהובנו, שיעור שנמשך כ-4 שנים היה לנסות לחוש את דברי הגמרא בסוף מסכת מועד-קטן:

אמר רבי חנינא: קשה יציאת נשמה מן הגוף

הוי, כמה קשה !!!

והגמרא במסכת יומא (כ ע"ב וכא ע"א):

תנו רבנן:

שלשה קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו, ואלו הן:

קול גלגל חמה,

וקול המונה של רומי,

וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף.

המדרש (בראשית רבא, סדר בראשית, פרשה ו'; ומקבילות) מפרש ומרחיב:

אמר רבי לוי:

שלושה, קולם הולך מסוף העולם ועד סופו, והבריות בינתיים ואינם מרגישים,

...

והנשמה בשעה שהיא יוצאת מן הגוף, מנין?

כמו שרבי שמואל בן ר' חמא אחיו של ר' פינחס מת בציפורי

והיה ר' פינחס יושב עם חברים (במקום אחר בגליל, אולי טבריה)

והיו החברים מתבדחים

אמר להם ר' פינחס:

קול נשמתו של אחי שובר ארזים ומקצץ אילנות ואתם יושבים ומגחכים ?!

הוי אחי אחי דוד,

ידעת לשאוג הרבה בחייך

ובארבע השנים האחרונות – קול דממה דקה.

קול דממה – מסוף העולם ועד סופו !

לך בשלום, אחי, הרב יוסף-דוד בן יעקב ודבורה ואבי נעם.

היאסף אל אבותיך ואל בנך בשלום

והגן ממרומים על שושנה רעייתך שתאריך ימים ותתחזק .

הגן על צאצאיך ושלח להם ברכה וכן לכל קרוביך ואוהביך.

היה שלום, אח.

הדברים נערכו במהלך ימי השבעה