הספד נכדו עדן

סבא אהוב, סבא של עוז והדר. אצילות מיוחדת היתה נסוכה בהתנהגותך ועל פניך. לבקר בבית של סבא וסבתא היה לעלות לרגל. בבית שבו תמיד הילכתי ברגש, ובו בזמן כל כך אהבתי להיות.

במקום שאין מקום אחר בעולם שדומה לו, וזמן שתמיד היה מעבר ליומיום ולזמן, כי לא מסתכלים בשעון. אני כל כך מתגעגע לזמנים ההם, ללמוד ממך איך לבנות סוכה, לדבר איתך, להיות איתך ועם סבתא בשבתות.

סבא אהוב, סבא של אש ושל מים. אש, בקולך חוצב הלהבות. הקול שהיה מעיר אותי בשבת בבוקר לתפילה בעדינות, מפייט מבעד לדלת. ובבית הכנסת היה הקול הזה חודר ללב, בתפילות, בקריאת התורה, בחִיוּת, בלהט. להט של מי שחי את התפילה כל ימיו, ומי שחי את התורה ושהתורה היתה שעשועיו והגיוניו. בדרשות ובנאומים שנשאת היו דבריך כגחלי אש.

אף פעם לא קיבלת את הדברים כפי שהם, ולימדת אותנו לחשוב, לדייק, להעמיק ולהעמיד כל דבר לביקורתה של האמת. אני זוכר כמה רווית נחת כשלמדתי ממך גם לבקר את דבריך. חייכת כשהתווכחתי איתך, או כשקראתי באופן אחר את הפרשה.

עמוד אש, גודל, רוממות. בהרבה מאוד דברים שעשיתי וחשבתי במהלך חיי מצאתי את עצמי רואה את דמות דיוקנך, מאיר, מלווה ומנחה את הדרך. השנה, כשאני הולך ברחובות צפת, אני ספוג בכל כך הרבה געגוע, אבל זוכה לפגוש הרבה אנשים שאישיותך המיוחדת והחזקה נגעה בהם, ואני כל כך גאה לספר להם שזכיתי להיות הנכד שלך.

והיית גם סבא של מים, של רוך, של עיניים טובות, של חיבוק, של רגישות. כמה אהבתי לשמוע ממך סיפורים. נהניתי מהציניות שלך ומהחיוך מלא הקריצה. מהדרך בה לימדת אותי - בשאלת שאלות. כמה קירבה ועדנה יש בזכרון העיסויים שאהבת שהיינו עושים לך על הראש ואיך תוך כדי היית נרדם, ופתאום סבא האיתן ומלא התעצומות, סבא חסר המנוחה, נרדם בשלווה.

סבא אהוב, השכל ממאן להאמין שבאמת אינך, הלב כואב את כל הזמנים שהייתי יכול לבלות במחיצתך ופוספסו, כאב עמוק וחודר...

אבל יש גם נחמה. נחמה בידיעה שאחרי הכל הגעת למקום מנוחתך.